מאת יואב לרר
איור מאת יעקב גוטרמן
בלוח השנה של החינוך הקיבוצי לחגים מקום מרכזי. פעילות רבה סבבה לפני החג ובמהלכו.
בראש השנה הוכנו גליות ברכה אישיות, שחולקו דרך תיבה שהוצבה בפתח בית הילדים ונפתחה בחשש מי יקבל יותר ברכות ומי יקבל את הברכה היפה ביותר. גלויות קיבוציות הוכנו וחולקו לענפים השונים.
בסוכות נבנתה סוכה בהשתתפות ההורים. הסוכה קושטה במיטב התוצרת החקלאית והחג נחוג בה.
בחנוכה קושטה הכיתה הוכנו חנוכיות ושיא החג היה צעדה עם לפידים (“למפיונים” בשפה המקומית) שהוכנו על ידי מומחים. בערב החג פרץ למסיבה זקן ההורים או הסבים (אם היה כזה) בלבוש סביבון וחילק מתנות לילדים.
בפורים חולקה חברת הילדים לקבוצות רב גיליות, הצגות הוכנו בסודי סודות לקראת תחרות ההצגות בערב החג של הילדים (שהיה נפרד מחג ההורים), ואוכל משופר חולק על ידי מטפלות מחופשות.
בחג העצמאות היו זיקוקים, טיול קיבוץ משותף ופיקניק.
בחג שבועות (“יום הביכורים”) השתתפות של חברת הילדים בתהלוכת הענפים.
פסח היה חג מיוחד במינו. הכיתה קושטה בכל סממניו. החג נערך במשותף לילדים ולמבוגרים בחדר האוכל הקטן וריקוד והצגה (חד גדיא) הוכנו על ידי הילדים. מקום של כבוד היה לשולחן החג שהוצב במרכז בית הילדים. מפה לבנה נפרשה, צלחת עם מצות מכוסה במפית ולידה כוס יין המוקדשת לאליהו הנביא. הכוס שהייתה מלאה בערב החג נמצאה תמיד ריקה בבוקר שאחריו.
בימי הפעוטון והגן ניסינו להחזיק מעמד ערים, אך תמיד כשלנו במשמרת והסברה הייתה, כמובן, שאליהו הנביא משטה בנו ומבקר בבית הילדים לאחר שכולם נרדמים.
בכיתה א’ החלטנו כמה בנים מקבוצת “ורד” להציב מארב לאליהו ולתפוס אותו שותה מהכוס. הפעם הוא לא ישטה בנו, הנהנו אחד לשני לאחר סיום החג בחדר אוכל ולפני ההשכבה. כך, לאחר יציאת המטפלת עם סיום ההשכבה, נצמדנו לקיר שחצץ בין האולם המרכזי של בית הילדים לחלק שבו היו חדרי הילדים. כשעה לאחר מכן, כשהעיניים של חבורת האורבים כבר כמעט נעצמו, שמענו את הדלת חורקת ודמות מתנדנדת קלות פסעה בכבדות לעבר הכוס של אליהו. מה רבה הייתה התדהמה והאכזבה, כאשר הדמות, שהתבררה כשומר הלילה, נטלה את הכוס ורוקנה אותה באחת לגרונה. השומר הקפיד להניח את הכוס במקומה, הסתובב ויצא, כנראה לעבר הכיתה הבאה ואנו נותרנו עם סימני שאלה רבים. כמובן שלא היה ניתן לשתף בשאלות את ההורים, או המטפלות, ורק בינינו חברי הקבוצה נותרה אותה חוויה כמעין שלב של התפכחות מהתמימות והאמונה בסיפורי ההורים והמחנכים.
