אשר רוט, ניצול שואה מקיבוץ שמרת, הגיע אל הפיסול במקרה. יצירה שלו, המנציחה את זכר הנספים בשואה, תוצג בתערוכה “סגולות של זיכרון” שתיפתח ב”יד ושם”
קרני עם-עד פורסם בynet 11.04.2010
כשהיה אשר רוט בן חמש שנים וחצי, הוא נשלח ללמוד תורה ב”חדר” שבעיר הולדתו סייליש, באזור הקרפטים בצ’כיה. המלמד היה מתרה בדרדקים להיות ילדים טובים, דבר שיבטיח להם לעבור לפני אלוהים ולהישלח על-ידו לגן עדן. כאשר תהו הילדים על מה יושב אותו “קדוש ברוך הוא” בשבתו כשופט לחסד או לעונש, השיב המלמד: “מה אתם חושבים? כמובן שעל כורסה גדולה…” לאחר שמונים שנה, כשכבר היה חבר קיבוץ שמרת וחילוני אדוק, ביקש רוט להנציח, באמצעות פסל הברזל “כס של מעלה”, את המעמד ההרואי ההוא.
אשר – ניצול שואה, שבדרך נס מילט את עצמו ואת שני אחיו מהגורל הטרגי שזומן להוריו – הרהר בששת המיליונים, בתוכם מיליון וחצי ילדים, העוברים לפני אלוהים בשורה ארוכה-ארוכה. במשענת הכיסא הריק עיצב מעין עיגול גדול המחולק לשישה משולשים – זכר לנספים. שתי הידיות מסתיימות בדימוי המזכיר פני אדם או חיה.
הפסל “כס של מעלה” יוצג, לצד 300 יצירות אמנות אחרות, בתערוכה “סגולות של זיכרון”, שתיפתח במוזיאון “יד ושם” ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בתערוכה נוטלים חלק ניצולי שואה, שיצרו את העבודות מאז שנת 1945 ועד היום.
בשנת 1944, בעקבות כיבוש צ’כוסלובקיה על-ידי הצבא הגרמני, שולחו הוריו של אשר ואחותו לאושוויץ, שם נרצחו הוריו. אשר ואחיו הוברחו לבודפשט
והסתתרו בסביבות העיר ובתוכה עד סוף המלחמה. לאחר מכן עלו הוא ואחיו משה לארץ על סיפון האונייה “יאשיהו ווג’ווד” והיו בין מקימי היישוב מבטחים שבנגב. בשנת 1948 הצטרף לגרעין “השומר הצעיר”, והיה ממייסדי קיבוץ שמרת. כל שנותיו עבד במוסך, בתיקון טרקטורים ומכונות חקלאיות, ואת הפסלים הרבים, המוצבים בגן סמוך, החל ליצור רק לפני עשרים שנה. מרבית היצירות מתאפיינות בשמחת חיים ובאהבת בעלי חיים ואדם, אבל לצד אלה ניתן לראות פסל שמתאר את החפצים שלקחו הוריו עמם בדרכם למחנה ההשמדה בירקנאו, ושתי ידיים מונפות לאות כניעה, על אחת מהן חקוק המספר שקועקע בזרועה של רעייתו לביאה, שנפטרה לפני כשנתיים. פסל נוסף מנציח חייל נושא על כתפיו את חברו הפצוע.
“לאבי היתה מסעדת גורמה כשרה, ולכן הלך להתפלל פעמיים ביום”, נזכר אשר רוט בימי ילדותו. “לא היינו דתיים אדוקים, אבל ההורים רצו שנקבל חינוך מסורתי. כישרון אמנותי דווקא לא היה לי, ודאי שלא כמו לאחי משה, אבל ידעתי לשיר יפה והשתתפתי במקהלה של ילדים. לאחר דרשת בר-המצווה שלי עמדו האנשים בבית הכנסת כדי ללחוץ את ידי. בשנת 39′ כבשו ההונגרים את האזור, ואבי שלח את אחי ואותי לבודפשט כדי שנהיה יותר בטוחים שם וגם נלמד מקצוע. למדנו טכנאות שיניים, התגוררנו בגטו היהודי, ואני נשלחתי למחנה כפייה למשך חודשיים, וממנו חזרתי לבודפשט, לאחר אירועים שאני קורא להם עד היום ‘ניסים’. בשנת 44′ התקרבה הסכנה לגטו, ואנחנו החלטנו להימלט משם. נתפסנו, ושוב ניצלנו מהגורל המר שזומן ליהודים, על-ידי איש מחתרת שהתחזה לפשיסט הונגרי”.
כל שנותיו בארץ, במשך כשישים שנה, מתגורר אשר רוט בשמרת, שם נשא לאישה את לביאה ז”ל, שעודדה אותו לפסל ולצייר, ושם הולידו את נועה, עדנה ואבנר. “הייתי מוסכניק ומסגר, ממש לא אמן”, הוא משחזר. “מדי פעם היה מגיע אלי ואל אחי הפסל בצלאל מן מעברון, ומבקש חלקי מחרשות או כלים משומשים לצורך הפסלים שיצר. פעם ביקשה ממני גננת באחד הגנים לפסל טווסים לחצר. הלכתי למשק הילדים, רשמתי את הטווסים, ומחלקי ברזל עשיתי פסל. אחר-כך הגיעו עוד בקשות, ומצאתי את עצמי מפסל באבן, בעץ ובברזל. רק לאחר מכן, בגיל קרוב לשישים, הלכתי ללמוד אצל יונתן דרמון במכללת הגליל המערבי. אהבתי לפסל חיות, בעיקר בעלי כנף, אריות, וגם עירום ודיוקנים. גם את דיוקן אשתי פיסלתי, אחרי מותה. בעזרת המועצה האזורית קיבצתי את כל הפסלים בגן אחד. אני נהנה לראות את הילדים מגיעים לגן, נוגעים בפסלים, נותנים חיים לעבודות הדוממות”.
וזו הסיבה לכך שלא הרבית ליצור פסלי שואה?
אשר רוט: “בדיוק כך. את הבודדים שעשיתי הקדשתי להוריי ולשארי משפחתי שנספו בשואה, אבל לא רציתי שהמבקרים כאן ירגישו דיכאון או יימנעו מלהגיע הנה בגלל אופי הפסלים. אני אוהב לחיות, ורואים את זה בעבודות”.
איך הגעת לתערוכה של האמנים ניצולי השואה?
“אני לא ממש יודע. אולי זה קשור לכך שלפני שנה באו לקחת ממני עדות ליד-ושם. המראיינת חיפשה את הבית שלי ונקלעה במקרה לגן הפסלים הסמוך לו. היא הופתעה לשמוע שאני האמן, וביקשה מהצלם לתעד גם את הפסלים. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהאוצרת, שבישרה לי על הכוונה להציג פסל הקשור בשואה, ביד-ושם. היא הגיעה לשמרת, בחרה את הכיסא, ומאוחר יותר הוא נלקח לירושלים. בגיל 86 זכיתי שעבודה שלי תהיה מוצגת בתערוכה כזו חשובה”.
ועל מה אתה עובד עכשיו?
“עכשיו התחלתי לצייר יותר ברצינות. נופים, בעלי חיים, אנשים. האמנות, הילדים והנכדים – זה טעם החיים שלי”.
