זרעי קיץ/ היי הג’יפ

לחופשות הקייץ תמיד היה הרייטינג הגבוה ביותר ומגוון האפשרויות וההעדפות השתנה ככל שנקפו השנים טרם צבא. מה שהתחיל עם מדורה ביוזמת מדריך הקיץ שכללה תפוחי אדמה מפוחמים ותה אקליפטוס אה-לה עמית זכריה (הייתה שם גם “דייסת השלום”) בחורשת ברושים קטנה ליד האסם שכיום היא מגרש החניה של המזכירות עבר להשכמה מוקדמת לעבודה בחממה בסוף כיתה ז׳ לבריכה אחרי הצהריים ומספר שנים לאחר מכן גם זכינו לחוויה קוסמופוליטית כששירתנו בכוח רב-לאומי בפיקודו של מורדי במה שנקרא “קטיף אגסים”, חזרה לבריכה בלילה ואח״כ למטבח שאליו עוד נגיע.

בקיץ היו גם חתונות על הדשא שהרי “אם זה בחורף אז היא בטח בהריון”, כמו גם הופעות שונות של סיום כיתה ו’ וכיו”ב. אחת מאותן כיו”ביות היתה איזו הפקה של מרים גולן אי שם בשנות ה-60. צפורה ניר שאלה את אבי אורן מה שלומו ומסיבה שטרם הובררה עד היום הלה התרגש מאוד מגודל המחווה, נשק לה על לחיה השמאלית והכריז בקול גדול “תודה רבה דודה אמילי”.

שבוע ה״הבראה״ שבו היה עלינו לעלות במשקל הפך אותנו לתאווי צ׳יפס ובשנות העשרה שלאחר מכן התפלחויות למטבח והכנת סעודות ליליות היו דברים שבשגרה. השגת מפתחות נכונים לא היתה קשה במיוחד אם כי הצריכה מעקב בלוח התורנויות ותאי הדואר של הנושאים בתפקידים השונים.

באחד המוצ”שים הקיציים, בעוד שיחת קבוץ בעיצומה בחדר האוכל הישן, נופף גיורא בארי את מפתחות בית הקירור בפני ובפני יוסי הרן: ״הנה הצ׳אנס שלכם להוכיח את עצמכם, תביאו ארטיקים”. רק רצינו לחזור הביתה בשלום אבל גם קבלנו צל״ש על כך שבשובנו התלוותה אלינו קופסת טילונים. את אלו שנותרו לאחר החגיגה הראשונית, לפחות חצי קופסה, שמנו במקרר ששכן במרפסתו של אלון זעירא בידיעתו ובהסכמתו של הדייר שגם הוא השתתף בשמחה אלא שמאז לא נודע גורלם. התעלומה לא נפתרה מעולם ולמרות פסיקת בית המשפט הבינלאומי בהאג אלון עדיין מסרב להכיר באחריותו ההיסטורית.

כלי רכב מסוגים שונים סבלו בתדירות גבוהה בימי הקיץ. בין היתר היו שם איזה ברטוליני שנשבר לו בשדות, טוסטוסו המושאל של פעיל שמאל שאיים לדרוס מטפלת כלשהי וגם אני הייתי קשור בעקיפין לתקרית מצערת שבה קיר אחד הלולים חטף קריזה, קפץ על הג’יפ של המדגה ועיקם את דלתו האחורית.

נסיים בקולנוע. בספרה “היינו העתיד” הקדישה יעל נאמן בת קבוץ יחיעם מספר דפים לצריכת הקולנוע בקיבוצים ובצדק רב. סרטי ״מזרקה ויונים״ (פרטים בהמשך) הוקרנו לחברת הילדים פעם בשבוע ובימות הקיץ הופיעו יחד עם הברחצ’ים על הקיר הדרומי של בית קבוצת “נרקיס” שהפך אח”כ למשכנה של קבוצת “ורד”. נהיינו מכורים לסרטים כבר מגיל צעיר למרות תוכניות גמילה חוזרות ונשנות של ועדת חינוך שהוסוו בצורך לקצץ בתקציב הקולנוע למען תיאטרון. הדבר היפה ביותר בחוויית התאטרון היתה חברותו הנאמנה של מיודענו יוסי הרן שדאג לספק למקורביו קסטות באדיבותה של קרובת משפחה שעבדה במזנון קולנוע הוד שבנהריה.

אחרי שעברנו למוסד החינוכי בכיתה ז׳ ראינו בשבוע ממוצע סרט אחד או שניים בקבוץ, לפחות עוד אחד על תקן “הסרט של עברון” ובסופי השבוע היו גם כל מיני מסחרות עם קיבוצים שכנים. “ללוחמי יש את וודסטוק וביסעור איזה מערבון ארבעה גלגלים”. עקב לוח הזמנים הצפוף וחלילה פן נקפח סרט כלשהו הם גם הוקרנו מדי פעם במשך היום בחדרים מואפלים.

בערבי הקיץ הוקרנו בחוץ הסרטים שנועדו לכלל הקבוץ והשמחה היתה רבה. תוספת חשובה לחוויה האור קולית היה חוש הריח שקלט את ארומת הרפת הסמוכה ולפעמים גם העמסת עופות כלשהי. הכלבים המקומיים תרמו גם הם להעצמת החוויה וגישרו בין המתרחש על המסך לבין ההווה כשהשמיעו את קולם בעת נבחו כלבים בסרט עצמו.

ובסרטי ליל שישי בזמן הקיץ לא היה צורך לדחוף אל תוך חדר האוכל הישן את מכונת ההקרנה ולכבות את המוזיקה על-מנת שחבורת צעירים יוצאי צפון אמריקה תפסיק כבר לכרכר במעגלים לצלילי מנגינות שנגנבו משירי לכת רוסיים. הם המשיכו לפנטז באין מפריע ציונות סוציאליזם ואחוות עמים בחדר האוכל בעוד המקומיים מפנטזים הוליווד על הדשא הסמוך.

כפי שודאי ידוע כיום לרבים מאיתנו החינוך לדו-קיום וסובלנות תמיד מתחיל בבית.