ליאת ואביב, חטופים (נעדרים) מביתם בקיבוץ ניר עוז, מאותו יום שבת השחור, 7/10/2023.
אחר הצהריים היום, התכנסנו יחד, קהילת שמרת, חברים ומשפחה, להרים כוסית, לחיים של ליאת ואביב אצילי.
מילים מחבקות שהקריאה נירית:
״כבר שלושה שבועות, שאני לא מצליחה למצוא מילים לתאר את המחשבות והרגשות שלי.
הגוף כואב, הלב שורף, והראש שלא מסוגל להכיל את האסון הלאומי שנפל עלינו, לא מפסיק לחשוב עלייך. על מה עברת ועדיין עובר עלייך. ליאתוש, ביום שבת ה-7/10 קמתי בבוקר, לאחר שרומי הבת שלי באה בריצה מחדרה ואמרה שמשהו נורא קורה בדרום. מיד הדלקתי טלוויזיה, ולא האמנתי למה שראיתי. התמונות כאילו לקוחות מסרט מלחמה הוליוודי.
בהתחלה עוד לא הבנתי בכלל את גודלו ואופיו של האירוע, אבל התמונות והמידע מספיקים בשביל לתפוס את הראש ולמלמל בשקט זה לא יכול להיות. זה לא אמיתי. ובתוך כל זה אני מבינה מיד שזה אצלך בבית. בניר עוז.
שלחתי לך הודעה ושאלתי: “מה איתך?” כתבת לי: “זוועה”. שאלתי: “האם יש אצלכם מחבלים” – כתבתי ולא האמנתי למה שאני כותבת, ענית לי: “כן”. כתבתי לך: “ליבי איתכם, תחזיקי מעמד ומקווה שהכל ייגמר בקרוב ובטוב”. ואת סימנת לי לב וכתבת: “גם אני.” התכתבות זו הייתה בין השעות 10:30-10:43. ההודעות הבאות ששלחתי ובהן ביקשתי שתעדכני נותרו כבר ללא מענה. בשעה הזו כבר הבנתי שיש אירוע שכמותו לא היה, הבטן התחילה להתהפך, הלחץ גבר, הייתי במתח כמו כל המדינה, אבל אצלי בראש רק מחשבות עלייך ליאתוש.
ליאת שגדלתי איתה, בת כיתה. כל מי שגדל בקיבוץ יודע מה זה אומר בן/ת קבוצה. זה כמו אח/ות, זה כמו בן/ת משפחה, זה לנצח. אפשר לא להתראות מלא זמן, אבל אז כשנפגשים, ממשיכים מאיפה שהפסקנו והכל טבעי, ידוע, מוכר, כי הרי ישנו יחד, אכלנו יחד, חלקנו בגדים ובעיקר גדלנו יחד.
ליאת עם חיוך וצחוק מבוייש, שבאה תמיד בטוב, בקור רוח ואפשר להגיד אפילו אדישות. תמיד אומרת את האמת בפנים, יודעת לאפס כשצריך ולדבר להגיון ואז הדברים באמת נראים אחרת. שומרת על הצדק, וכשצריך להילחם יודעת להגיד את שלה, והכל בצורה שקטה ומתונה, ברוגע ובשלווה המאפיינים אותה.
ליאת הייתה תלמידה חרוצה וחכמה. כילדה קראה המון ספרים באנגלית, תמיד ליד המיטה היה מונח ספר עבה באנגלית.
יש לליאת אהבה גדולה להיסטוריה. עדנה המורה שלה להיסטוריה במגמה, הייתה דמות להערצה בעיניה. באחת השיחות בינינו אמרת בצחוק, שעדנה עשתה עבודה טובה ובזכותה את ממשיכה את דרכה והפכת להיות מחנכת ומורה.
ביולי הגעת לביקור אצל ההורים בקיבוץ. שלחת לי הודעה, רצית לקפוץ אליי. אבל עד שעניתי לך, כבר נסעת לביקור “במוזיאון לילד בבית לוחמי הגטאות”. כמורה להיסטוריה וחובבת היסטוריה הנושא מעניין אותך וקרוב לליבך. צחקתי עלייך ואמרתי לך: ״תבלי ותקפצי אליי אחרי הבילוי שבחרת לעצמך״ ואת צחקת…. ליאתוש, סומכים עלייך ובטוחים שגם שם את בוחרת לדבר להגיון, בקור רוח עם המון תקווה, והלוואי שתשמעי איכשהו ותדעי כמה מאמצים נעשים פה בשבילכם.
ליאת ואביב היקרים לנו מאוד, אני בשם כל כיתת שחף מחכים לכם שתחזרו ועד אז, אנחנו פה. נחבק, נתמוך, ונמשיך לבקר ולהיות שם עבור ההורים שלך חיה ויהודה, טל אחותך, וילדיכם היקרים: עופרי, נטע ואיה״.
אוהבים ומתגעגעים קבוצת שחף.
לינק וידאו לאירוע כולו, ששודר Live, בנקודות שונות בארץ ובעולם:
https://livestream.com/accounts/21040701/events/11002054
