מאת יואב לרר
איור מאת יעקב גוטרמן
אגוז הפקאן הינו מרכיב מרכזי בכמה מתכוני עוגות ועוגיות, שמקורן במרכז אירופה וכך גם היה מקורם של רבים מחברי קיבוץ שמרת שמוצאם היה – הונגריה וסלובקיה. הימים חלפו, עצי הפקאן גדלו וכך גם תאבונם של החברים לאיסוף האגוזים והפיכתם למאפים מעוררי תאבון. איסוף האגוזים היה מבצע מורכב: ראשית, היה על החברים לסמן להם טריטוריה בעצים שהיו במרחב הציבורי . ‘פה העץ או העצים שלי ורק אני אוסף בסביבתם’ היה החבר מסמן על ידי הסתובבות תחת ענפי העץ מיד עם הבשלת האגוזים. שנית, התפתחו שיטות איסוף אשר כללו זריקת מקלות או חפצים על ענפי העץ להפלת האגוזים (לא פעם פגעו המקלות או החפצים בכל מה שהיה בסביבת העץ, כולל בעוברים ושבים), איסוף האגוזים שנותרו על הקרקע היה מלווה במאמץ פיזי קשה דבר שיצר מיזמים לפיתוח כלי איסוף משוכללים. אחד מהם שזכה לכמה חיקויים היה מקל שבקצהו תוף גלילי אשר במקור שימש לכיסוח דשא. ממציא הכלי החליף את הסכינים בכפות שהדפו את האגוזים לתוך הגליל ומשם לדלי ההולך ומתמלא. חברים אחרים פיתחו שיטות פיצוח משוכללות, שכללו מתקנים שלא היו מביישים אף ממציא דגול.
חברי הקיבוץ אוספי האגוזים אשר חלקם היו מוגבלים פיזית או נכים לפי כל אמת מידה רפואית, היו מתחזקים וכוחם שב אליהם רק עם נפילת האגוז הראשון. הם נחשבו לזן חדש של אדם שזכה בקיבוץ לשם הפקאנטרפוס-הונגרנסיס.
האגוזים הקלופים המתינו ליום חמישי בהקמה (כך כונתה שעת אחר הצהרים בקיבוצי השומר הצעיר) שבו נאפו העוגות וריחן אפף את הקיבוץ.
מלחמת חורמה פרצה כאשר את אגוזי הפקאן חמדו גם העורבים האפורים. ציפור חכמה זו, החיה בלהקות, החלה לאיים על המונופול של החברים אוספי הפקאנים. לעורב כמה יתרונות על פני החבר: הוא פנוי רוב שעות היום, ללא חובות עבודה, תורנויות, שטיפת רצפות, השתתפות בועדות או מילואים, וכך היו העורבים מקפצים על הדשא מתחת לעץ זה או אחר רוב שעות היום, ללא הבחנה אם היה זה עץ של חבר ותיק או של כזה שרק הגיע לקיבוץ מדרום אמריקה. העורבים היו מלקטים את האגוזים ואז, במעוף קצר, היו מטפסים לגובה, משליכים את האגוז לקרקע ומיד צוללים לטעום ממנו.עורבים אחרים היו מטפסים עם האגוז לראש עמוד חשמל, מכים באגוז עד לפיצוחו ומתבשמים מטעמו. לשיא הגיעו אותם עורבים שגילו את דליי הכביסה הגדולים בחצרות החברים בהם היה אוצר האגוזים מוסתר מיום
בראשית היו בקיבוץ הצעיר עצי ברוש ואיקליפטוס ירושת הטמפלרים והאנגלים. בשנות השבעים של המאה הקודמת נשתלו ברחבי הקיבוץ עצי פקאן. רובם נשתלו במרחב הציבורי ומיעוטם בגינות החברים.
חמישי אחד למשנהו. עורבים אלה למדו להסיר את מכסה הדליים וליהנות משללם של החברים. תחילה לא יוחסה גנבת אוצר האגוזים לעורבים, דבר שיצר כמה סכסוכי שכנים מתוקשרים, אך עם גילוי הגנבים האמיתיים גברה איבת החברים לעורבים ותוגברה השמירה על דליי אוצרות האגוזים.
במלחמה רבת השנים בין החברים לעורבים על שלל האגוזים ניצחו העורבים. הסיבות היו קשורות לתהליכים חברתיים ולביולוגיה. את להקת העורבים לא עוזבים והדור הצעיר לומד ומיישם את דרך החיים של הוריו. עורבים לא יוצאים לשנת חופש או מתחתנים ועוזבים את הקיבוץ וכך נשמרה מסורת איסוף אגוזי הפקאן בלהקת העורבים ועברה מאב לבנו, בעוד החברים אוספי האגוזים הלכו והתמעטו. עורבים לא קונים בכולבו פקאנים קלופים (יותר קל מאיסוף סיזיפי) והם לא צריכים להתחנן לסבתא לתת כבר את מתכון מאפה אגוזי הפקאן שכולנו אהבנו.
גלגל החיים מסתובב והיום כבר אין מאבק סביב עצי הפקאן. רובם הגדול של הוותיקים אוהבי האגוזים נאסף למנוחה אחרונה בחלקת הפרדס, ומי שנותר מבלה את ימיו ב ‘בית הזית’ (הבית הסיעודי בקיבוץ). העורבים נדחקים משטחי הקיבוץ על ידי להקות של תוכי דררה. עצי הפקאן לא ישרדו את מהלך שיוך הדירות ובמקומם יצמחו בתי מידות.
כך ייעלמו נוף ותרבות מהקיבוץ הישן, אך אולי תיווצר תרבות אחרת?
