ראיונות שערך דורון נדיב עם ההורים שלו ועם המחנכות של קבוצת ורד
דורון: ספרי מהתחלה
– ילדתי בספטמבר ..197 וחושבת שזה היה דצמבר, יום אחד באו אלי ואמרו לי ועדת חינוך שהמחנכת שלכם ברחה, היא לא משתלטת עליכם, אתה ילדים קשים, קבוצה קשה והיא לא מוכנה לעבוד שם יותר. ממש לא זוכרת מי היה אז ועדת חינוך. הייתי כל כך עסוקה עם התינוק החדש, עם כל העולם הזה ואז הביאו עוד מורה מחליפה לתקופה של חודש חודש וחצי וגם היא אמרה שקשה לה והיא לא מסתדרת וזהו וצללתי. בדצמ’ התחלתי לעבוד. זה היה בכיתה ג’. זה היה אחרי שסיימתי ללמוד באורנים. בזמני עוד למדו באורנים הוראה במוסמכות בכלל לא דובר על תואר. אני בכלל אין לי תעודת בגרות. כשהייתי במוסד לא עשו בגרות כי באופן עקרוני אנחנו לומדים לשם ללמוד לא לשם התעודה. כשהלכתי ללמוד בעצם קודם עשיתי מכינה. קיבלתי תעודה פיקטיבית כי בחיים לא קבלנו תעודות. נתנו לי תעודה של סיום יב’ עם ציונים ועם זה הלכתי למכינה באורנים. חצי שנה מכינה, מבחנים ואחר כך למדנו שנתיים הוראה. במקביל השנה השנייה שלי, אליהו היה בקורס מרכזי משק ברופין. זהו. צללתי בדצמ’ ודבר ראשון שהבנתי שהגעתי אליכם, לא הבנתי על מה היא מדברת בכלל. היא טענה שהילדים לא ממושמעים ועושים רק מה שבראש שלהם, מציקים לי לא נותנים לי ללמד אותם… לא דובים ולא יער. ילדים ממש טובים. ככה אני זוכרת אתכם לאורך כל השנים. פה ושם יש בעיה עם ילד כזה או ילד אחר, אבל אני לא זוכרת שום דבר בעייתי. יש דבר אחד ויחיד שאני לא יכולה להגיד אותו. גם עליו השתלטתי, אבל.. זה היה משהו כל כך חריג בכלל בקבוצה. אני מסתכלת גם על הילדות שלנו וזה די מקביל, הקיבוץ לא השתנה בהרבה מהזמן שאני הייתי מורה למה שהיה כשהייתי ילדה, החינוך המשותף עוד היה, עם ארוחת ערב, עם ההשכבה עם הכל. ההבדל היה שכבר הייתה טלוויזיה, גם לא הייתה בכיתה.
דורון: תוכלי להיות יותר ספציפית על הקבוצה. נקודות האור והקשיים
– אני לא זוכרת קשיים. אולי היה לי קשה כי אני תוך כדי שעבדתי אתכם ילדתי, היה לי תינוק ומיד נולד רם ואחר מיכל וענבל כבר נולדה לעזיבה.. הייתי עם שלושה תינוקות אז פיזית לי היה קשה, בלילות כמעט לא ישנתי ובימים צריך לתפקד, אבל מאד מאד אהבתי את העבודה, אני זוכרת שממש קמתי בשמחה. אני לא יכולה להגדיר נקודות חושך. דורון: ספרי על סדר היום – בגדול, אם אני זוכרת נכון, סדר היום היה כזה שהשיעור הראשון עשינו בשבע ורבע. חיה הגיעה מוקדם יותר, הכינה לכם שתיה חמה, מאד הקפידה על זה, אגב אצלנו כילדים זה לא היה, אנחנו לא קיבלנו. אני חושבת שחיה עשתה גם השכמה מאד יפה, מאד בעדינות. בשבע ורבע התחלנו ללמוד. השתדלתי בדרך כלל ששיעור ראשון יהיה חשבון, כי זה אומרים שהמוח רענן, אלו היו התיאוריות שהילדים עוד רעננים אחרי שתיה טובה, קצת סוכר. ממש עבד לפי הספר, אח”כ ארוחת בוקר ונלווה אליה שעת אהבה שבגיל שלכם זה לא היה ממש שעת אהבה, אבל ההורים קפצו לראות מה נשמע, מי שהיה בקיבוץ קפץ לראות. על פי רוב אלו היו האימהות כי האבות הרגישו אולי פחות נוח להגיע לבית הילדים. זה רק מבחינה אישית שלהם, אבל לא היו שום הנחיות או הוראות של המערכת החינוכית. אלה הדברים שהשתרשו בשומרת בדור שלכם. בדור שלי לא הייתה שעת אהבה. אף אחד לא בא בשעות היום. אח”כ למדנו משמונה וחצי עד עשר “נושא” ודברים נלווים כמו “כסות לאדם”, “הנמלה”, “פרפר” כל פעם משהו אחר לפי תכנית הלימודים של הקיבוץ הארצי (קיבלנו חוברות עם הנחיות. בקיצים היו קורסים שהייתי הולכת אליהם ואז עברנו דרכי הוראה, דידקטיקה, נושאים) ואח”כ עוד דברים היה לשון, הבעה, תנ”ך, דברים שלומדים לאורך כל השנה. ההפסקה הייתה בין עשר לעשר וחצי.
דורון: ההפסקה הייתה שעה. עבדנו במשך חצי שעה עבדנו. מעשר עד עשר וחצי, ואח”כ מעשר וחצי עד אחת עשרה הייתה הפסקה, היינו משחקים כדורגל. – אני זוכרת את הכדורגל ..אולי מתערבב אצלי הזיכרון שלי ושלכם. אח”כ היה עוד שיעור עד 12:00 ואח”כ ארוחת צהריים ואז אני זוכרת שהלכנו לעבוד, שטיפה חדרים, משק ילדים, עזרה לחיה לנקות. אחרי ארוחת צהריים ישבתי לדברים פרטניים, עזרה אישית יותר. סביב אחת וחצי שתיים התקלחתם ואז עליתם למנוחת צהריים. אני בשתיים הייתי הולכת הביתה. ואז שבוע ערב חיה ושבוע ערב אני. שבוע ערב כלל לתת לכם בשבע ארוחת ערב שתורנית הייתה מביאה, פלוס משחק בחוץ או כשקר היה אז לספר משהו או לראות טלוויזיה והיינו עד תשע, עד השכבה. איזה חיים פשוטים וצנועים. שיעורי בית אתה זוכר? דורון: אני זוכר ששיעורי הבית התחילו נדמה לי בכיתה ד’ והיו מעט מאד. – אני לא אהבתי שיעורי בית, אני לא מאמינה בהם. נתתי שיעורי בית סמליים כי הדעות היו חלוקות לגביהם ואני אמרתי שמה שיש בכיתה זה מספיק וצריך לתת לילדים לגדול וליהנות מהחיים. זה מוטו שלי עד היום.
דורון: התכנים של הנושאים, האם היה קו מנחה שלך ושל התכנית החינוכית?
– אני חושבת שהדגש היה על חיי חברה, יחס של כבוד זה לזה והרבה הרבה טבע. כל מה שקשור בהכרת הצומח והחי והתנהגות ובעלי חיים מה אנחנו עושים מה בעלי חיים עושים. היה לי מאד חשוב, אני גם החשבתי את הקטע..הרבה פעמים אמרתי לכם שבגדול מה שחשוב שכל אחד ידע לכבד את השני, שתהיו בני אדם. לכל אחד יש את האופי שלו והוא יפתח את עצמו, יגיע או לא יגיע למטרות שהציב לעצמו, כי זה דבר שעושים יותר בבגרות, אבל הצבתי את זה – תהיו קודם כל בני אדם ואח”כ כל היתר. וזה תמיד קו שהיה לי חשוב להעביר לכם וזה מסר שממש היה לי חשוב. וגם ראיתי אותו בורד. הייתה אווירה מאד מאד טובה ביניכם.
דורון: בתור קטן בקבוצה, לא היו קשיים בין ילדים גדולים יותר כמו עוזי לילדים יותר קטנים כמוני?
– אני לא חושבת שהייתה. אתה זוכר את עוזי כמאיים?
דורון: בגיל הזה לא. אבל אני זוכר אותו בגן שהיה מרביץ הרבה מאד, לי לא ממש הרביץ, אבל בגן כשעוזי אמר משהו אז קצת פחדו. בגילאים האלה כבר פחות.. – כשאני הכרתי את עוזי זה היה בכיתה ג’, הוא היה ממש ילד טוב. הוא רק היה צריך קצת הכוונה. אבל הוא היה פשוט ילד על לב טוב. ככה אני זוכרת אותו יאנציקה גם כן היה ילד חמוד כזה עם נשמה הוא ידע להתרגז אבל כמו שהוא נדלק ככה הוא כבה..
דורון: היית המחנכת הראשונה שנכנסה, גם לורד, שעבדת עם חיה, שעבדת בעצם עם הגווראדיה הוותיקה, עם הגיל של ההורים שלך….. איך הרגשת הסתדרת בצוות?
– אני חושבת שמצוין. מאד פרגנו לי. עם חיה זה היה בכלל שיתוף פעולה נהדר. ארבע שנים עבדנו ביחד ללא ויכוחים. הייתה הרמוניה. בינינו סגרנו שאם אני כועסת על מישהו מהילדים, אז באותה עת היא אמורה להיות הנחמדה וללטף אותו, שלא תהיה לכם ההרגשה שעטים עליכם, שגם חיה וגם אני כועסות כי זה נורא מפחיד ששני המבוגרים שאתה תלוי בהם כועסים עליך, אם חיה כעסה באותו יום אז אני הייתי הנחמדה.. מבחינת התכנון – כל אחת הייתה מתכננת לעצמה ולפעמים אם היו דברים פשוט דברנו, לא שמרנו דברים לישיבות. זה היה מאד נוח. שתינו קפה ביחד כל יום כל הצוות, בדרך כלל אצלנו. זה היה כבר יותר טלילה ואני, אני לא זוכרת את ציפה שמה, אולי שנה ראשונה, אני בדיוק רצתי להניק, בהתחלה הייתי פחות בקטע הזה.
דורון: לגבי חברת הילדים, הרי הייתה שיחת חברה, והיו ועדות – איך זה פעל כל העסק הזה?
– בהפסקות תוך כדי ישיבה הדברים נקבעו. כל כך הרבה שנים לא חשבתי על זה.. תמיד היה מישהו שליווה אתכם, שהיה אחראי על כל תחום. את הסרטים אתה זוכר? כשהייתה ישיבה של ועדה, תמיד ישבנו אחת מהמורות או המטפלות עם הצוות.. פרהיסטוריה…
דורון: לגבי נושא הלינה המשותפת, קשיים של ילדים וכו’
– זו הנקוד ה הכואבת. היו קשיים אבל לא הרבה. אבל זה הבהיר לי שאני אישית את זה אני לא רוצה יותר. אני בקבוצה שלנו הייתי מאד חזקה, בדרור. החינוך המשותף היה טוב עד הלינה המשותפת. הלינה המשותפת בסך כל החינוך המשותף, הייתה גרועה. היא הייתה פתח לפחדים של ילדים שאין לך מענה עליהם. היו פעמים שניסינו לעשות תורנות של שינה של הורים אצלכם, כשהיו כמה ילדים עם פחדים, וזה לא עבד טוב. כי הורים שלא היו להם ילדים עם פחדים לא רצו להשתתף בתורנות. זה היה קטע בעייתי, וגם, כל אחד איך שהוא לוקח את זה לעצמו. ההורים שלך היו מה זה דאגנים. אני לא יודעת אם אתה זוכר את זה. אני עליך אפילו זוכרת שבהתחלה, קיבלת אנטיביוטיקה מוחלשת – טיפול פרופילקטי – תקופה ממושכת, אני לא זוכרת למה, מה היה לך, דלקות כנראה.. זיכרון אחד קשה יש לי ממלחמת יום כיפור. הייתה שינה של הורים. אליהו היה מהיום הראשון של המלחמה ובעצם השתחרר שמיכל נולדה בפברואר, חמישה חודשים חצי שנה, עוד חזר אחר כך ובמשך כל אותה תקופה חיה ואני עשינו את הערבים. פעם חיה פעם אני וכשערבים יותר קשים הצטרפתי גם לחיה או שהיא באה אתי. ימים שראינו שהם פחות טובים ואף אחד מההורים, חוץ מאימא אחת לא חשב להציע שאולי..אני הייתי אז בהריון עם מיכל, פרחתי משהו זוועתי, אני קוראת לזה אלרגיה למלחמות זה חוזר לי כל פעם במצבי מלחמה, ממש. זה חזר לי אח”כ בשל”ג זה חזר כשאליהו נפצע. מצב לחץ אבל שקשור למלחמות, ואף אחד חוץ מאימא אחת לא הציעו להחליף את חיה ואותי וזה היה לי אז שבר נורא נורא חזק. נשארתי ביחסים טובים עם אנשים אבל זה שבר לי משהו. לא ביקשנו עזרה. אתה צריך להבין את התקופה. קודם כל אנחנו, בני הקיבוץ, יכולים לעשות הכל, מסוגלים לעשות הכל, יכולים לעמוד בלחץ, לא חשבתי בכלל, לא הייתי מעלה על שפתי דבר כזה, לבקש עזרה. אבל אני זוכרת שזה היה לי נורא נורא קשה. זאת הייתה אכזבה. לא אמרתי אותה לאף אחד, זה פעם ראשונה שאני אומרת. רק לאליהו סיפרתי.
דורון: לגבי נושא ההורים, הייתם עושים שיחות עם הורים? שיחות כלליות או שיחות אישיות?
– עשינו שיחות אישיות עם כל הורה. פעם או אפילו פעמיים בשנה. אבל זה היה מאד פתוח. לא הייתה בעיה להורים לבוא אלי, למרות שכולם היו בגיל של ההורים שלי. אני הרגשתי שיש לי קשר טוב עם ההורים.
דורון: ההערכה הייתה בע”פ או בכתב?
– ממש רק בע”פ. קבלתם רק תעודות מעבר. גם היום אני לא חושבת שצריך לכתוב. אני חושבת שהרבה דברים שכותבים הם צבועים ולא נכונים. גם היום אני רואה תעודות של ילדים, ראיתי את זה בתעודות של הילדים שלי. בשביל מה זה טוב? לפעמים אתה יכול ילד שמאד מתאמץ לאכזב אותו, אני לא אוהבת את זה. היום כותבים מעט מדי, אבל עובדים בשיטות הרבה יותר גרועות. אני חושבת שכשמדברים על השיטות החדשות חוזרים לשיטות שלנו, של הקיבוצים, של שיטת הנושאים, של אחד ועוד אחד זה שתיים, ולא שתיים פחות אחד.. כל מיני משוואות כאלה. קוראים לילד בשמו. עוד הרבה לפני הבגרות יש המון עומס על הילדים. ילד שלך רק מתחיל. תשמור עליו. אל תיתן למורות לרדת עליו חזק. ואם יהיה לו קשה תגיד לו אז תעשה חצי, תסגור עם המורה, תעשה חצי אבל תעשה טוב. אל תיתן שירדו להם על הנשמה.
דורון: אני מכיר את המערכת כי אני בא מבפנים
– אבל זה תלוי הרבה במי המחנך. זה הכי חשוב. לאיזה מחנכת נופלים.
דורון: קוריוזים מהקבוצה?
– לא זוכרת ..אה.. היה הסיפור של הגניבה של הגרביים האלה.. היום קוראים לזה גרבונים שכולנו היינו מאד נרגשים, זאת הייתה חוויה כזאת. אני זוכרת שמאד אהבתם ללכת בתחילת הקיץ לבריכה. זה היה משהו מיוחד. אני זוכרת את הטיולים שהלכנו לשפת הים. זוכר? עם ארוחת בוקר. על החוף, היו שם מין מערות כאלה. מאד אהבתם את זה. הלכנו עם ארוחת בוקר ..חיה ואוכל היה נושא מאד חשוב.
דורון: רציתי להזכיר לך ..זה היה בכיתה ג’ או ד’ פתחנו את היום שאת היית עושה לנו התעמלות בוקר.
– וואלה. גם שיחקתי אתכם הרבה פעמים כדורגל. אתה לא זוכר? ממש מעליב. אמרתם שאני שחקנית טובה. דורון: ובאופן אישי עלי? – אני זוכרת שהיה לך קשה במתמטיקה ואני אמרתי להורים שלך שאתה לא חייב לעשות את כל 20 התרגילים שנתתי לשיעורי בית. מספיק אם תעשה 5-6 תרגילים ותעשה אותם טוב. הכוונה שקצת לעבוד לבד. בשום אופן זאת לא צריכה להיות מטלה של ההורים לעשות עם הילדים שיעורי בית ולריב אתם. אבל שתעשה כי חשוב להיות כמו כולם ומבחינתי אם עשית 5-10 תרגילים זה מצוין. אתה היית ילד נורא נורא טוב. סבון. מה זה סבון. אבי הסבון אתה ועופר. אני זוכרת שעשיתי לכם פעם מבחן שאתה מצייר חיצים מדרג את הילדים לפי דרגת הפופולריות ורק אני ידעתי את התוצאות. אתה ועופר קיבלתם מכל הילדים חיצים. היה לך מעמד טוב. היית שקט ילד טוב ירושלים, אהבת כדורגל מאד. הייתם שם כמה בנים שלא התערבבתם עם הבנות, אבל לא רבתם אתם. לא היה קטע של מלחמות. היית ילד מאד אהוב, ההורים שלך מאד אהבו אותך. שם פעם ראשונה, מעבר לזה שאני הפכתי להיות אימא, שאתה חושב איך אפשר בכלל לאהוב ילד כזה או כזה.. ראיתי פעם ראשונה איך הורים דואגים לילדים, ראיתי אתכם שהייתם כבר גדולים וראיתי מה זה להיות הורים. הייתי בת 24 וקלטתי את זה תוך כדי שהתחלתי לעבוד. את מי זה מעניין בכלל מערכת של יחסים בין הורים לילידים, איך כל אחד מההורים מתייחס לילדו, איך זה בא ומביא את הילד שלו בערב לבית הילדים ואיך אחר מביא. זה מעניין. ומה שמעניין היום כמבוגרת, כסבתא, מתקרבת ל-60 זה לראות את המשך הקשרים. זה לא יוצא לי מספיק כי אני לא פוגשת כי אני לא חיה בשומרת, אבל מה שאני כן רואה שילדים שהיו לי קשרים טובים עם ההורים בתור ילדים זה נמשך גם היום ואני חושבת שנורא צריך לדבר ולהסביר להורים, כי הילדים לא מודעים לזה. מה שההורים נותנים זה מה שהם מקבלים. תשים לב לזה. למרות שלא תמיד הכלל הוא נכון..
