ראיונות שערך דורון נדיב עם ההורים שלו ועם המחנכות של קבוצת ורד
דורון: היכן נולדת גדלת התבגרת עד שהגעת לקיבוץ
– נולדתי בצ’כוסלובקיה ב-1927 . אח”כ הייתי באוסטי..שם הלכנו .. ומשם עליתי ארצה, המדריכים היו יהודית בן
צבי ושמחה.
דורון: היית בשומר הצעיר
– אני הייתי בשומר הצעיר באוסטי, שם היה קן ושמה הגיעה יהודית ושמחה והם היו המדריכים אתם עליתי ארצה. אני
עברתי את השואה, הייתי במחנות ריכוז, הייתי באושוויץ, ואח”כ באיזה כפר גרמני שאני לא זוכרת את שמו ואח”כ הייתי
עוד במחנה אחד..
דורון: במקום שגדלת היו הרבה יהודים
– כן היו הרבה יהודים. הייתה אנטישמיות, היו השוואבים האלה, הם די הרבה צרות עשו.
דורון: מתי הגעת לקיבוץ שמרת?
– ב- 48 הגעתי. מקפריסין. בשמרת עבדתי בבית ילדים, עבדתי איזה שבוע או שבועיים במטבח ילדים ומיד אחרי זה
בחינוך. בחינוך עבדתי 20 שנה. הקבוצה הראשונה שעבדתימאתה של זיוה, עדנה, ודפנה – נרקיס, דפנה פטר ויניב שהוא
לא פה.
שום הכשרה לא עברתי, נסעתי ליום עיון וזהו.
דורון: כשהיו בעיות חינוכיות היה לך עם מי להתייעץ?
– כן. לא זוכרת אבל גם עם חיה אורן, הייתי מתייעצת לגבי ראובן ועמוס – אלה שניים היו, והיתר לא היו בעיות בשביל
ייעוציים.
דורון: עכשיו נדבר על קבוצת ורד. באיזה גיל התחלת לעבוד עם הילדים?
– התחלתי עם חלק מהילדים מבית התינוקות. זאת הייתה ניבה, אתה, ראובן, איתי ודפנה. עד כיתה ו’ בגן סדר היום היה שיותר טיולים עשינו, יצאנו פעמיים בשבוע לשקע. גניה עבדה על ידי עם קבוצה אחרת, אז שתינו תמיד יצאנו ועשינו ארוחת בוקר בחוץ. עשינו אש עשינו צ’יפס ביציה כל מי שרצה. זה היה עד 10 ככה בילינו ואח”כ באנו להתרחץ ומשחק חופשי.
דורון: מה היה אח”כ בחברת הילדים?
– כל כיתה הייתה לחוד ובצהריים הלכו לאסוף את השיירים למשק הילדים, אז תמיד מקבוצה אחת ומקבוצה שניה, היו שלושה ילדים מהקבוצות שאספו והלכו ועבדו, עבדו מאד יפה, מי שהיה מרוצה.
סדר היום: בשש וחצי הגעתי הלכתי להביא אוכל. הכנתי אתמהאוכל סלט כל יום, הכנתי את השולחנות ובשבע התחלתי להעיר את הילדים כי בשבע וחצי נכנסו לכיתה ובשמונה אחר כך באו לאוכל. כשאתם למדתם הייתי מסדרת את הבית מכינה חומרים
לשטיפה לתורנות, כביסה לקפל ולדאוג שיהיה, תמיד היה מה לעשות. בשתיים הייתי הולכת ומישהו היה בא להקמה. ובערב הייתי באה קבוע שוב משש וחצי עד שנרדמים סביב תשע.
עופר היו לו פחדים אז ישבתי לידו הרבה זמן עד שנרדם. גם עשיתי ארוחת ערב בתוך בית הילדים. תמיד עשיתי משהו לכם. לי לא היה בעיה עם הערבים. הילדים שלי לא ידעו מה זה שאני מחזירה אותם. יונה היה מחזיר אותם וזה היה בסדר. ואני ברצון הלכתי לעבוד. כי באו ברצון חזרה הילדים.
דורון: מי ארגן את הנושא של חינוך לקיבוץ של חברת הילדים
– ארגנה את זה תמיד ציפ מבית הספר ואנחנו היינו שותפים תמיד. היו ישיבות צוות של כל המטפלות והמורות בחברת הילדים לפני כל חג מה עושים איך עושים ועשינו את זה ביחד, שיתפנו את הילדים בזה.
דורון: איך עשיתם את זה שלילדים תהיה אחריות?
– זה היה תמיד כל קבוצה עשתה לעצמה שיחה ודיברנו על זה מה כן ומה לא ואח”כ ישבנו ביחד כל הצוות והעלינו תמיד את הבעיות ואיך פותרים אותם.
דורון: איך הסתדרת עם הצוות? נניח כשחוה נכנסה והייתה בגיל של הבן שלך הגדול?
– עם חווה הסתדרתי מצוין. הסתדרתי אתה נהדר. לא היו בעיות ולא כלום תמיד באה לשאול מה ואיך ואני שאלתי אותה מתי אפשר להזמין לאכול, בינינו היה שיתוף פעולה מלא. מה שלא היה כשהייתה המורה מינה.
דורון: איך הרגשת בעבודה? מה היו הקשיים שלך?
– קודם כל לא היו לי קשיים, אהבתי את העבודה והסתדרתי מצוין עם ההורים. היו שני הורים שתמיד חסר להם בגדים
שהתא יהיה מלא מלא ופנו אלי ואני תמיד אמרתי שאני אברר ואם יש אני מביאה, הייתי מביאה ומכניסה לתאים והם היו
מבסוטים.
דורון: כמה שנות לימוד למדת בצ’כוסלובקיה?
– מעט מאד. שמונה שנים
דורון: מה היו רגעי האור? איזה דברים שאת זוכרת שהיה לך נחת?
– מהערבים היה לי נחת שחזרו ברצון אלי הילדים, לא היה בכי לא היו פרידות קשות. עם ניבה הייתה בעיה עם הרגליים ההורים לא עמדו בעומס הזה של ללכת אתה לבית החולים אז אני הייתי, לקחתי אותה לניתוחים להחליף גבס, חשבתי שהיא לא תרצה יותר לראות אותי, אבל להיפך.. פעם סיפרתי לה את זה והיא אמרה מה פתאום. אני תמיד הייתי לעזרה
להורים גם כן. הם ידעו שהם יכולים לפנות אלי ואני אף פעם לא סירבתי. תמיד אמרתי אני אברר וכו..
דורון: איך ראית את הפעילויות של חברת הילדים?
– היו ערבים משותפים, לקראת החגים, שבוע לפני זה היו פעילויות והכנות וכל מיני דברים.
דורון: תוכלי להרחיב על הקשרים עם ההורים?
– היו קשרים טובים , אבל הם ידעו שהם יכולים לפנות אלי תמיד ואני לא אסרב לזה, אז טיפסו עלי קצת, אבל ככה עם ההורים – אני בכל אופן הרגשתי שסומכים עלי והיה לי שיתוף פעולה אתם.
דורון: איך היה נושא הלינה בבית הילדים כאימא? לא היה לך קשה שאת הולכת והילדים נשארים?
– לא היה לי קשה. אני השארתי את הבית ילדים שכולם ישנו ותמיד ביקשתי את השומרים שיבואו לפני זה. לא היו לי קשיים.
דורון: מה היו הדגשים שלך בעבודה החינוכית עם הילדים?
– היה לי חשוב שיסתדרו לבד הילדים ולא בריב וגם היה לי חשוב שלימדתי אותם סדר.
דורון: בחינוך, מה היה חשוב לך חינוך למה?
– היה לי חשוב שבבית הילדים שיעזרו הילדים אחד לשני וזה היה, כשיצאנו לטיולים למשל, תמיד אתה נתת יד וראובן לא ויתר על שום דבר, וזה היה דבר יפה. היו כאלה שירדו לו לחיים.
דורון: איך הייתה כל הווית החיים בבית הילדים, זה היה בית שלנו.. מה עשינו?
– היו מריבות אני לא יכולה להגיד שלא, היו הרבצות, מריבות על שטויות, אבל תמיד הייתי שם באמצע יכולתי להרגיע. החיים תוססים ויש אווירה חיובית. תמיד יש ילד אחד או שניים בעייתיים ועם אלה תמיד נסחבים אחרים. אני יכולה להגיד שהערבים היו לי ממש נהדרים וביחוד ימי שישי – זה היה הערב. אז גם חווה נכנסה.
דורון: תספרי על קוריוז או משהו שאת זוכרת
– כל כך הרבה שנים.. לא כל כך זוכרת
דורון: איך את זוכרת אותי בתור ילד
– בתור ילד תמיד בכית: תה, תה.. פיג’מה ותה.. המון שתיה לפני השינה. אבל ככה היית בסדר גמור, לא היו בעיות, היית עזר לילדים.
היה לי כייף לעבוד כל כך הרבה שנים עם קבוצה אחת, הכי התרגשתי כשסיימתם את כיתה ו’ ואז בחזרות תמיד הייתי בערב עד אחת עשרה, תמיד הכנתי לכם איזה צ’ופר בערב שתבואו לאכול ואז הייתי אתכם, לא עשיתי חשבונות עם השעות.
יש לי קצת קשרים עם ניבה ,אתך, ראובן יאנצי כשהיה פה אמר איפה הסלט הטוב שעשית.
דורון: הזיכרונות שלי ממך מאד טובים וכשסיימנו כיתה ו’ היה לי מאד קשה להיפרד ממך. אני זוכר את החוויה שלי ממך
כמטפלת מאד טובה וכילד נתת לי הרבה ביטחון וזאת תחושה מאד טובה שמלווה אותי עד היום.
– נעים לשמוע. גם לי היה ככה, מאד התרגשתי בערב הסיום,
חתיכת דרך הייתה לי אתכם.
